<h1>חדושי הר"י מיגש — שבועות</h1>
<h2>דף ה.</h2>
[שבועות י"א ע"א] אמר [ליה] אביי והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. אלמא כיון שאותו זכר שהקדיש הוא גופו ראוי הוא להקריבו עולה, כדכתיב [ויקרא א' ג'] אם עולה קרבנו מן (הבהמה) הבקר וגו' ואעפ"י שלא הקדיש אותו אלא לדמיו ממילא נקדש קדושת הגוף, הכא נמי לענין קטורת, ואעפ"י שלב בית דין מתנה עליהם מתחילת עשייתה שתהא במותר קדושת דמים ולא קדושת הגוף, כיון שמתחלת עשייתה ראויה היא להקטירה תיקדש ממילא קדושת הגוף, והתמידין נמי כיון שהן גופן מתחילת לקיחתן ראויין הן להקרבה ממילא תיקדש קדושת הגוף. ופריק לא קשיא הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים. פירוש, הא דאמרינן הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, היכא דהקדישו לדמי עולה הוא, כלומר למכור אותו וליקח בדמיו עולה, ולפיכך קדוש קדושת הגוף שכיון שהוא [עצמו] ראוי להיות עולה למה אנו טורחים למוכרו וליקח בדמיו אחר, אבל אם הקדישו לדמי נסכים, כלומר למכור אותו וליקח בדמיו יין לנסכים כיון שהוא עצמו אינו ראוי שיהא נסכים, כשהקדישו למכור אותו וליקח בדמיו נסכים, קדושת דמים נתקדש, ולאו קדושת הגוף, הילכך לענין הקטורת אלו התנה לב בית דין עליה מעיקרא שיהא המותר של הקדש לדמיו שימכר וליקח בו קטורת אחרת, היינו אומרים כיון שהיא עצמה קטורת היא, וראויה היא עצמה מתחילת עשייתה להקטרה ממילא נקדשת קדושת הגוף, ואעפ"י שכבר התנו עליה שתהא קדושה לדמיה, אלא זה שמתנה עליה לב בית דין לאו להמכר וליקח בדמיו קטורת אחרת היא שמתנה, אלא להמכר ולקח בדמיו נסכים, כיון שהיא עצמה אינה ראויה שתהא נסכים, קדושת דמים נתקדשה ולאו קדושת הגוף. ולענין תמידין נמי אילו התנה בית דין שיהא המותר קודש לדמיו שימכר וליקח בו תמידין ממילא היו מקודשין קדושת הגוף, שהרי הן עצמן מתחילת לקיחתן ראויין הן גופן ליקרב, אלא זה שמתנה עליה לדמי נסכים הוא שמתנה עליהן, שכיון שהן עצמן אינן ראוין להיות נסכים, קדושת הגוף נקדשו ולאו קדושת הגוף.
<h2>דף טז.</h2>
[שבועות ח' ע"א] ודייקינן והא איכא מצורע. דחלק דמתייא צפרים, שלא מצינו כן בכל הקרבנות, שאפילו בקרבן עולה ויורד נמי תורין ובני יונה הוא שהכשיר הכתוב אבל בצפרים לא, אמר קרא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם והמצורע טומאה הוא דאיכא, אבל חטא ליכא. ודייקינן ולר' שמואל בר נחמני דאמר במסכת ערכין [ט"ז ע"א] על שבעה דברים נגעים באין. דאלמא הצרעת על חטא היא באה, מאי איכא למימר. ומהדרינן איכפר ליה נגעיה מעיקרא. כלומר הצרעת כבר כיפרה על אותו החטא, והאי דמייתי קרבן לאישתרויי בקהל הוא דמייתי, דהוה ליה מכשיר ולא מכפר, וכיון דקאמר רחמנא בשעיר הנעשה בפנים וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל לכל חטאתם, מכלל דהאי חטא מכי דאכתי צריך לכפרה הוא, ומצורע הא לא צריך לכפרה על אותו החטא, דהא כבר התכפר ליה בצרעת מעיקרא.
<h2>דף יח.</h2>
[שבועות ל"ה ע"א] פיסקא ממתניתין עמד בבית הכנסת ואמר משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני הרי אלו פטורין. ואמרינן עלה בגמרא, אמר שמואל ואפילו עדיו ביניהן, פשיטא, לא צריכא דקאי עילויהו מהו דתימא כיון דחזי עלייהו כמאן דאמר להו דמי קמ"ל. ולא תימא הני מילי היכא דלא ענו אמן אבל ענו אמן חייבין, דהא אמר שמואל [לעיל כ"ט ע"ב] כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי, אלא אף על גב דענו אמן נמי פטורין, דכיון דבעינן עד שיאמר להם התובע בואו ותעידוני ולא קא סגי לן בעמידתו בבית הכנסת, ואפילו עדיו ביניהן אלא עד דאמר להן לעדים גופייהו בואו ותעידוני. ואע"ג דענו אמן נמי דהוה כמוציא שבועה מפיו, הוה ליה כמי שנשבע מפי עצמו בלי שיתבע אותו חבירו שהוא פטור, אלא מיהו הני מילי במזיד, דמזיד בשבועת ביטוי פטור, אבל בשוגג מחייב בקרבן שבועת ביטוי, דכיון דנפק ליה מדין העדות הוה ליה כשבועת ביטוי, ואע"ג דהא קיימא לן דמושבע מפי אחרים בשבועת ביטוי ליכא, הכא כיון דענה אמן כנשבע מפי עצמו דמי, כדאמרינן כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וכו'. ואמרינן נמי בסוף פרק שבועות בתרא [שם] שבועת ביטוי נוהגת באנשים וכו' עד בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, מפי עצמו אין מפי אחרים לא, וקתני סיפא זה וזה מושבע מפי אחרים חייב וקשיין אהדדי, אלא לאו שמע מינה הא דענה אמן הא דלא ענה אמן, אלמא מושבע מפי אחרים בשבועת ביטוי היכא דענה אמן מחייב.
והני מימרי כולהו לענין חיובי קרבן שבועה הוא דאמרינן להו, אבל לענין מיקם באיסורא במזיד מסתברא לן דכיון דאלו אסהיד הוה מתהני בסהדותיה ומדינא מתחייב לאסהודי, לא מבעיא היכא דענה אמן דקאים באיסורא מתרי אנפי, חדא מדקא מתחייב מדינא לאסהודי ליה ולא קא מסהיד ליה, ועוד דהא ענה אמן שהוא כמוציא שבועה מפיו, והוה ליה כמזיד דשבועת ביטוי דחייב מלקות, אלא אפילו לא ענה אמן נמי קאי באיסורא, דהא מדינא מחייב לאסהודי, מיהו לא מחייב מלקות כדין מזיד דשבועת ביטוי, דהא לא הוציא שבועה מפיו ולא ענה אמן, ודין שבועת ביטוי לא הויא לא לענין קרבן ולא לענין מכות, אלא עד דמפיק לה לשבועה מפומיה, או עד דענה אמן דהוא כמאן דאפיק שבועה מפומיה. נקטינן השתא, דהיכא דעמד בבית הכנסת והשביע על מי שיש לו בידו עדות שיבוא ויעיד, אי דאמר להו לעדים גופייהו מיקמי שבועה בואו ותעידוני, לא שנא ענו ולא שנא לא ענו אמן בין בשוגג בין במזיד חייבין קרבן שבועה, דהיינו שבועת העדות, ודוקא בפני בית דין, כלומר כשיעמוד בבית הכנסת בשעת הדין והשביע על מי שיש לו בידו עדות, אבל שלא בפני בית דין, כלומר שלא בשעת הדין אם ענו אמן חייבין, ואם לא ענו אמן פטורין, דקיימא לן כדרבנן דאמרי מושבע מפי אחרים אינו חייב אלא בבית דין, אבל חוץ לבית דין פטור, אלא אם כן ענה אמן כדמתברר בסוף פרק שבועות בתרא [שם], ואי לא אמר לעדים גופייהו מקמי הדין בואו והעידוני אי ענו אמן, בשוגג מחייבי קרבן שבועת ביטוי, במזיד מיחייבי מלקות דהיינו שבועת ביטוי, ואם לא ענו אמן בין בשוגג בין במזיד לא מחייבי מידי, דהא מושבע מפי אחרים בשבועת ביטוי היכא דלא ענה אמן לא מיחייבי מידי. וכן נמי כל מאן דליתיה מחייבי משום שבועת העדות, כגון אמר לשנים בואו והעידוני והן שיודעין לו עדות עד מפי עד, או שהיה אחד מהם קרוב או פסול, או מי שאמר לעדים בואו והעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז, אף על גב דמשום שבועת עדות לא מחייבי כי אם ענו אמן, מיחייבי משום שבועת ביטוי, ואי מזידין נינהו מיחייבי מלקות.
[שבועות ל"ז ע"ב] ואוקמה רבינא. כגון שהיתה שניה בשעת כפירת הראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססות, מהו דתימא רוב גוססין למיתה. וראוין היו להעיד בשעת כפירת הראשונה והויא לה כפירת הראשונה כפירת דברים בעלמא ולא ליחייבו קמ"ל [ד]השתא מיהת חיי נינהו ולא שכיבי.
<h2>דף לב:</h2>
[שבועות ט"ז ע"א] וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה, איתמר רב הונא אמר בכל אלו תנן, רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן, [רב הונא אמר בכל אלו תנן] קסבר קדושה ראשונה שקידש יהושע וישראל את הארץ קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. כלומר היו יודעין שישראל עתידין הן להגלות, וכשקדשוה על מנת שתהא אותה קדושה מתקיימת בה לעולם, ולפיכך סגיא ליה לעזרא להקדישה בלא אורים ותומים, הואיל ולא היה צריך להקדישה כלל, שהרי הקדושה עומדת היא מימות יהושע אלא עזרא זכר בעלמא הוא דעבד, אבל מי שהוסיף על העיר ועל העזרות מה שלא היה קודם לכן, הואיל ואותה תוספת עדיין לא נתקדשה מעולם אין אותה תוספת מתקדשת אלא עד שתהא נעשית בכל אלו.
[שבועות ט"ז ע"א] ורב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן. קסבר קדושה ראשונה שקדשו יהושע וישראל את הארץ קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, וכשגלו ישראל מן הארץ הלכה לה אותה קדושה, ולולי שקידשה עזרא בעליתו לא היתה קדושה כלל, הילכך כיון שראינו שקדשה עזרא [אע"ג דלא הוי בימיו] אורים ותומים, מכלל דסגי לן באחת מכל אלו.
[שבועות ט"ז ע"א] ומהדרינן תנאי היא. האי תנא סבירא ליה בכל אלו דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, ולפיכך סגי ליה לעזרא לקדושי ירושלים שלא באורים ותומים, והאי תנא סבר לה קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, (דתניא) [דתנן] [עדיות פרק ח' משנה ו'] א"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל היו עושים קלעים להיכל, וקלעים לעזרות, אלא שבהיכל היו קלעים לפנים מעובי הכותל שהן בונים, כדי שיהיו בונין מבחוץ ויהיו הקלעים מפסיקים ביניהם ובין [הכותל] כדי שלא יזונו עיניהם מן ההיכל, ובעזרות היו בונים מבפנים והקלעים חוץ לעובי הכותל שבונים, כדי שיהא הפסק בין העזרה לחוץ.
[שבועות ט"ז ע"א] אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין ואעפ"י שאין בית. כלומר אפילו נפלו כותלי ההיכל, שנמצא שאין שם בית שקדושתו עומדת היא, ואין נמנעים מלהקריב קרבנות [ציבור] על גבי המזבח, ואוכלין קדשי קדשים, ואפילו שנפלו כותלי העזרה דהיינו קלעים, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בירושלם, ואעפ"י שנפלו חומותיה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, וקדושה ועומדת היא לעולם, לאו מכלל דשמיע ליה לרבי אליעזר דסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, ומדסבירא ליה הכי, אלמא באחת מכל אלו סגי לן מדקדשה עזרא לירושלם בלא אורים ותומים.
[שבועות ט"ז ע"א] ודחינן וממאי ודילמא דכולי עלמא קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ומר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכל חד מינייהו מודה לחבריה במאי דשמיע ליה ולא פליגי אהדדי.
[שבועות ט"ז ע"א] וכי תימא. אי הכי כיון דמודה ליה רבי אליעזר לרבי יהושע דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא קלעים למה לי, יש לומר לצניעותא בעלמא. אבל לעולם לענין הקרבה ואכילה מודה שמקריבין, ואע"ג שאין שם בית, ואוכלין קדשי קדשים ואעפ"י שאין שם קלעים, קדשים קלים ומעשר שני ואעפ"י שאין שם חומה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא.
[שבועות ט"ז ע"א] אלא הני תנאי היא דתניא א"ר ישמעאל ברבי יוסי למה מנו חכמים את אלו. פירוש, עיקר זו בסיפרא [בהר פרשתא ד' א'] בפרשת ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, דתניא אלו הן בתי ערי חומה, שלש חצרות של שני בתים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כגון קצרה ישנה של צפורי ודקרא של גוש חלב רודפת הישנה וגמלה וגבור וחריד וירושלם וכו', ואיתא נמי במסכת ערכין בפרק אחרון [ל"ב ע"א] וקתני עלה בסיפרא א"ר ישמעאל ב"ר יוסי למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ ואיתיה נמי להאי ברייתא בגמרא דערכין בפרק אחרון [ל"ג ע"ב] על האי מתניתא גופה, שמעינן השתא מהאי ברייתא דקסבר רבי ישמעאל קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא מדקאמר אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ.
[שבועות ט"ז ע"א] ועלה אמרינן ורמינהי אמר רבי ישמעאל ב"ר יוסי וכי אלו בלבד היו. כלומר וכי אלו השנוין בסיפרא והשנוין במסכת ערכין שהן קצרה ישנה של צפורי וחברותיה הן מנו בלבד, שהיו מוקפין חומה מימות יהושע, והרי כבר נאמר [דברים ג' ד—ה] ששים עיר כל חבל ארגוב וגו' כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח, אלא למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום, קידשום השתא הא אמרינן לקמן דלא צריכי לקדושי, פירוש, השתא אמרינן בסוף ברייתא זו ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות אלו נוהגות בה, כלומר ואעפ"י שאין לה חומה עכשיו מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, דאלמא לא צריכי לקדושי וכו' דכיון דקתני בהדיא בסיפא דהאי ברייתא שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, אלמא לא צריכי לקדושי, והיכי קתני ברישא דהאי בריתא גופה שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום דאלמא צריכי לקדושי, אלא אימא שכשעלו בני הגולה מצאו אלו ומנאום, כלומר אלו מצאו בלבד מוקפים חומה ומנאום, ולא אלו בלבד מנו, אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון ואעפ"י שאין להם עכשיו, כל מצות הללו נוהגין בה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, וכיון שכן קשיא דרבי ישמעאל ב"ר יוסי אדרבי ישמעאל ב"ר יוסי.
[שבועות ט"ז ע"א] ופרקינן [איבעית אימא] תרי תנאי ואליבא דרבי ישמעאל ב"ר יוסי. ואיבעית אימא חדא מינייהו שהיא הברייתא השניה רבי אלעזר ב"ר יוסי אמרה, דתניא רבי אלעזר ב"ר יוסי אומר [ויקרא כ"ה ל'] אשר לוא חומה, אעפ"י שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן. אשתכח השתא דרבי אליעזר ב"ר יוסי סבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ורבי ישמעאל ב"ר יוסי סבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, והיינו דאמרינן לעיל תרי תנאי נינהו ורב נחמן דאמר כרבי ישמעאל ב"ר יוסי.
